סיפור אישי- אריק לבנת
את אבא שלי ארנון, מעולם לא פגשתי. הוא נפל עם מטוסו באל עריש ב-5 ביוני 1967, ביום הראשון, בשעה הראשונה של מלחמת ששת הימים. נולדתי בדיוק חודש אחד מאוחר יותר, ב-5 ביולי. לאורך כל השנים ‘חיפשתי’ אותו, בדמיון, במחשבות בתחושה. הבמה, המוסיקה, והמשחק תמיד אפשרו לי סוג של מפגש איתו. אכן מפגש דמיוני, חלומי, אבל נתנו לי כוח והשראה. אני מאמין שמחושך של אובדן אפשר למצוא אור באמצעות יצירה. גדלתי בלי אבא, אבל כשנהייתי אבא בעצמי יכולתי למלא ולסגור את המעגל. יכולתי לחוש דרך ילדי את חוויית ה’אבא’ שלא היה לי.
במפגש, אני מספר ומנגן את סיפורי האישי.
ביקורת:
בוקר טוב אריק, אני מרגישה אליך קרובה אחרי הערב המדהים מאתמול. הכרתי אותך יממה בלבד ביום היוולדך. יום משמעותי לחווה ולי. לא התראינו ארבעים שנה, אבל היא הייתה נוכחת ומשמעותית עבורי בקופסת הזיכרון. יד המקרה הפגישה ביננו שנית, לאחרונה. הצלחת לשאוב אותי לסיפור האישי. הכרתי את נתוני ה”סיפור” אבל לא נחשפתי לעומק הרגשות כפי שהבאת אותם לידי ביטוי אמש.לא ניסית לפרוט על נימי הדמעות (למרת שזלגו הדמעות מעצמן…) אלא לשקף עולם שלם של נעדר- נוכח במלא העוצמה. העברת אלי, ברגישות, את עוצמת התחושות הללו, כתינוק, ילד, נער, מתבגר ובוגר. אין שום נחמה בעובדה שזה קרה בארצינו לכ”כ הרבה אנשים.
אתה אמיץ, כנה ורגיש. העזת לעבד את החסר וללוש אותו בפנינו. אני מרגישה שהקהל והמוסיקה הם ה”מתווכים” במפגש בינן לבין אבא. אני מאמינה (ומאחלת) שבכלים שהוספת לך כשעבדת על החומר, תעניק בעתיד לילדיך, אבא רגיש, מודע ללא מובן מאליו.
ארזה
פונה לתווך גילאים רחב
מפגש יכול להתקיים לקראת יום זיכרון ו/או יום העצמאות